אריה אופיר תקציר תולדות חיים

פרופסור מן המניין אריה אופיר בוגר "בצלאל" השתלם במשך שנתיים בקופנהגן אצל
“George Jensen”
.באמצעות מלגת השתלמות של ממשלת דנמרק

צב מוצר ואמן המשלב בעבודתו תחומי עיצוב כגון: צורפות, זכוכית, יצור יחידני, לסדרות קטנות, וייצור כמותי. מעצב ומבצע כלי פולחן יהודיים )יודאיקה(, גופי תאורה, ועיצובים סביבתיים הקשורים בהנצחה ותאורה

מנהל דיאלוג בין חומרים, טכנולוגיות, ופונקציות עם ערכים של תרבות עכשווית חתן פרס יסלזון של מוזיאון ישראל עבור עבודת חיים בעיצוב עכשווי של כלי פולחן יהודיים

ניהל משך שתיים עשרה שנים את המחלקה לצורפות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. ומשך שלוש שנים את המוזיאון הפעיל "עין יעל" בירושלים. לימד שבע עשרה שנים באקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל". תשע שנים במכון האקדמי טכנולוגי בחולון מתוכן 3 שנים כיועץ אקדמי וכיהן ארבע כראש המרכז ללימודי אמנות ועיצוב בביה"ס לאומנויות וטכנולוגיה של סמינר הקיבוצים

:הציג מעבודותיו בתערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד רבות, ביניהן

• במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון
• מוזיאון ישראל
• מוזיאון הרצליה
• המוזיאון היהודי בניו יורק
• מוזיאון ספרטוס בשיקגו
• המוזיאון לאמנות המאה ה20 בוינה
• והמוזיאון לאמנות מודרנית בטוקיו

:עבודותיו נמצאות באוספים פרטיים ובמוזיאונים ביניהם

• מוזיאון ישראל
• המוזיאון לאמנות המאה ה20 בווינה
• ספרטוס בשיקגו
• סקירבול בלוס אנג'לס
• והמוזיאונים היהודיים של ניו יורק ואמסטרדם

היה חבר בוועדות וגופים ציבוריים ביניהם: יו"ר ועדה של המועצה להשכלה גבוהה , קרן רוטשילד, הועדה למתן קריטריונים לבתי ספר לאמנות של משרד התרבות

להלן מספר ציטוטים מכתבות וראיונות

תערוכת יודאיקה כאן ועכשיו במוזיאון ישראל

כתבה של טלי תמיר בהארץ

אריה אופיר שעוסק ביודאיקה עשרים שנה וניהל את המחלקה לצורפות בבצלאל במשך 12 שנה, מסביר:"תחום החופש העיצובי והמגוון העשיר מאד של חפצים ביודאיקה הוא מעורר ומהווה בהחלט אתגר מקצועי. האלטרנטיבה שמציעה הצורפות בתחום הכלים למשל: קומקום תה, מוגבלת יותר מבחינה עיצובית. ביודאיקה, למרות שאתה מציית לחוקי ההלכה, יש לך מרחב פיסולי גדול. האתגר הנוסף היה להתמודד בשטח שעד לפני עשרים שנה היה כמעט ריק. כשהתחלתי היו רק זליג סגל, מנחם ברמן ודויד גומבל. הייתי הצעיר מבין הוותיקים, וראינו את עצמנו מתחילים מאפס. היינו צריכים להעמיד את הנושא על הרגליים. בציור ובפיסול לומדים תולדות האמנות, וקיימת התפתחות סגנונית רציפה שאינה קיימת ביודאיקה. אייני יכול להישען על יוצר כל שהוא מן העבר, כי אין ביניהם יוצר בעל סגנון אישי. אין הבדל בין עבודות יודאיקה מן המאה ה-16 למאה ה-18. הצורות הברוקיות לא אמרו לי כלום, ולכן הייתי צריך לסגור פערים עצומים בתחום העיצוב. כשהתחלתי לעבוד לפני 20 שנה, הייתה ההשפעה המאוחרת ביותר בעיצוב זו של הבאוהאוס. הייתי צריך לעדכן את היודאיקה לסגנון הזה ולהדביק פער של שלושים שנים נוספות. מה שאני עושה עכשיו שונה מקצה לקצה מנקודת ההתחלה שלי

בין העבודות היותר מעניינות שראה בתערוכה ציין ארתורו שוורץ במוזיאון הרצליה את: "חי ודומם" של יעקב קאופמן, שהפגין לדעתו הומור ואנושיות רבה. "טריפטיך" של גד צ'רני _ שלושה גופי התאורה - ....המשמשת סמל לסאגה משפחתית מנוכרת, מודרנית, אופיינית. עבודתו של אריה אופיר "הכבד על הקל" – גוש ברזל קובייתי הנשען על מסה של חוטי ברזל דקים ומסוגננים – יש בה מהאשליה שאפיינה את עבודותיו של מרסל דושאן למשל ב"רוז סלבי", דושאן רוקן את הקופסא ממה שנראה היה כגבישי סוכר והניח במקומם גבישי שיש כבדים. אופיר הצליח להעביר תחושה ניגודית דומה באמצעות הנחת הכבד על הקל, הניגוד שבין ישר – הזווית והריבוע שנשען על הצד, המרחף והמסוגנן – אמירה אסתטית יפה והרמונית

מהספר ממוזיאון ישראל ועד שוק הכרמל – עיצוב ישראלי

בהוצאת אוריין

צורפות – עיצוב ומלאכה

פרופ. בוריס שץ מייסד "בצלאל" בית הספר הראשון לאמנות ואומנות בארץ ישראל, האמין כי החזון הציוני לא יוכל להתקיים אם לא יכלול גם את תחומי האמנות החזותית. שץ קיבץ תחת קורת גג אחת צורפים בעלי מלאכה שהושפעו מעוצמת המפגש עם הארץ הים תיכונית, המדברית ומהאקזוטיקה המזרחית – תנ"כית, למען יצרו ביחד סגנון מקומי ארץ ישראלי. עבודות אותם ימים זכו לכינוי: "עבודות בצלאל". הן אופיינו בעיקר על ידי מוטיבים תנ"כיים ובשימוש בטכניקות דקורטיביות כגון עבודת הפיליגרי והריקוע שהפכו למאפייני הסגנון דאז, בעיקר בשל מיומנותם של בעלי המלאכה התימניים

בתחילת שנות השלושים הגיעה לארץ ישראל – מאירופה ובעיקר מפריז והבאוהאוס בגרמניה – הרוח המהפכנית של אותם ימים, שינקה את התמורות האומנותיות שהתחוללו שם עם תחילת פריחתה של האמנות המודרנית. כך הוקם "בצלאל החדש" תוך קריאת תגר על דרכו של בוריס ש"ץ, שהואשמה בפרובינציאליות ואנאכרוניזם

דויד גומבל ולודוויג וולפרט שני צורפים מומחים "מייסטרס" שעלו מגרמניה עם גלי העלייה הייקית, הביאו עמם ל"בצלאל" את רוח הבאוהואס שהתאפיינה בעיצוב פונקציונאלי תוך דגש על ה"עיצוב המבני" ולא דקורטיבי. שני אלה יצקו את היסודות הראשונים לקשר שנוצר בין צורפים-מעצבים צעירים ילידי הארץ עם תרבות המערב. מתלמידיהם בעלי המוניטין הרב יותר בארץ ובחו"ל הם זליג סגל, ומנחם ברמן, שאף לימדו "בבצלאל "

באמצע שנות השישים הגיע ארצה אריה גריגסט, צורף אמן יהודי מדנמרק. גריגסט השתייך לקבוצת ה"ריאליזם הפנטסטי" שמרכזה היה בווינה. אל קבוצה זו השתייכו גם הציירים הונדרטוואסר, קלימט ואריק בראואר המחלק את זמנו עד היום בין ווינה לעין הוד.

גריגסט כמעצב תכשיטים היה הראשון שהפגיש את מלאכת הצורפות עם זרם כלשהו מעולם האמנות החופשית. השפעתו של גריגסט שלימד בב"צלאל" בשנים 1962-3 ו-1966-72 באה לידי ביטוי ביצירת המפגש עם סגנון שונה מסגנון הבאוהאוס שהיה עד אז הסגנון השולט ב"בצלאל" ואשר בוגריו המשיכו אותו גם בעבודותם כיוצרים

משנת 1972 החל "בצלאל" בהנהלתו של דן הופנר, את תהליך הפיכתו מבית ספר לאמנות ל"אקדמיה לאמנות ועיצוב"

עם תחילת התהליך עמד בראש המחלקה במשך שתיים עשרה שנה ע 1984 פרופ' אריה אופיר בוגר "בצלאל" שרכש את עיקר השכלתו המקצועית כשוליה בסדנתו של דויד גומבל ושנתיים נוספות אצל "גיאורג ינסן" בדנמרק.

אופיר האמין שרק שינוי מהותי בגישה, שיעלה את עיצוב הצורפות – כלים ותכשיטים – אל אותו מישור אקדמי עליו נמצאות המחלקות לאמנות חופשית ולעיצוב, יקנה למחלקה את הזכאות להכרה אקדמית. לצורך זה צירף אופיר למחלקה מרצים אמנים כמו פנחס כהן גן, גדעון גכטמן, אוסוולדו רומברג, ואדריכלים כמו נחום מלצר וגוסטבו לייבסון, שלקחו חלק אינטגראלי בהוראת תהליכי הוראת העיצוב בצורפות

במערב אירופה ובארה"ב התפתחה בשנות ה-60 תפישה חדשנית בעיצוב העכשווי בצורפות ששמה דגש על המסר האמנותי עיצובי ולא על התכשיט או האובייקט אשר עיקר ערכו ה"אמנותי" בא לידי ביטוי בדקורטיביות ובשימוש בחומרים יקרים כגון כסף, זהב ואבנים יקרות. חדשנות זו אפשרה את קיום הדיאלוג בין הצורפות כאמנות שימושית לבין האמנות החופשית. השימוש בכל החומרים פלסטיק, ברזל, טכסטיל, אקריליק, טיטניום, פלדות, אלומיניום ועוד הביאו את העיצוב בצורפות אל המרחב האמנותי – עיצובי העכשווי, בעזרת קבוצת אמנים מובילים באירופה ובארה"ב שהגיעו למחלקה כמר צים אורחים: פרופ' קלאוס בורי, ד"ר פריץ פאלק, וקורניליה ראטינג, מגרמניה,: הייז באקר ואמי ואן לירסום מהולנד פרופ' דויד ווטקינס, וונדי רמשאו מלונדון, פרופ. הלן דראט, פרופ' סטנלי לקצין, , ופרופ, קורט מטדסדורף מארה"ב. סייעו בידי אופיר לסגור את הפער בין המגמות שהיו אז נחלת המקצוע בישראל לבין המגמות העדכניות ביותר שהתפתחו אז בעולם המערבי.:

מעוז, צור

גדוד 68 של חטיבת ירושלים

וקרב המעוזים במלחמת יום הכיפורים

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, שהה אריק אופיר, איש גדוד 68 בלונדון. אופיר, אמן מעצב בהכשרתו, מיהר לשוב לישראל וביקש להצטרף לחבריו שלחמו בקו המעוזים. הוא נשלח להצטרף אל שארית הגדוד שהתארגן מחדש תחת פיקודו של יעקב אבן

בימים הבאים התלכד הגדוד, לוחמי המעוזים עלו מן התעלה. בעודם מגויסים למילואים החליטו לוחמי גדוד 68 לפעול להנצחת חבריהם שנפלו במערכה. במסגרת הרצון לבטא את סיפורו של הגדוד התבקש אריק אופיר לתרום מכישרונו האמנותי ולעצב חפץ אישי שיוענק ללוחמים ולבני משפחות הנופלים. בבואו לבצע את המשימה שמע אופיר רעיונות רבים שכולם נשמעו באוזניו כבלתי הולמים לתיאור מערבולת האירועים שחוו לוחמי גדוד 68

כדי שיוכל לגבש רעיון היה על אריק ללמוד את הנושא מכלי ראשון. הוא עבר בין יחידות הגדוד שהיו פזורות בשטח ונפגש עם לוחמים, בהמשך ראיין גם פדויי שבי. הפגישות שקיים אריק היו שונות בתכלית מן התחקירים הצבאיים, הן היו אינטימיות בארבע עיניים, באווירה נינוחה וללא שיפוט

השיחות תועדו ברשמקול, מדי פעם ביקש הדובר להבהיר את דבריו ושרבט שרטוט הממחיש את כוונתו. בתוך כך האזין אופיר להקלטות שביצע אבי יפה ועיין בתחקירים שכבר בוצעו. מן השיחות הרבות צף ועלה סיפורם של אנשים שעמדו מול אימי המלחמה, לחמו בכל כוחם אך נאלצו לעמוד מול בקורת שהוטחה בהם מחוץ ותחושותיהם הקשות מבטן כיון שחשו כי פעלו שונה מכפי שחונכו. הם נסוגו, נכנעו והשאירו חברים מאחור. אריק חש כי בקרב חבריו מפעפעת המורסה וביכולתו לסייע בניקוזה

כאשר הצטבר חומר רב ניגש אופיר לביצוע יצירה שונה בתכלית מכל מיצגי ההנצחה, הזיכרון שהתקיימו עד אז. היצירה התבססה על מוטיב של קובייה, צורה בעלת נפח ונוכחות ולא בתבנית של ספר או חוברת שידחסו בין שאר הספרים על המדף. בפאה העליונה נכתבה הקדשה "לחיילי גדוד 68 אשר עמדו בגבורה בפרץ מול נחשולי ענק תעלת סואץ יום הכיפורים תשל"ד"

על ארבע פאות הקובייה העתיקה נועה ליכטינגר, מרצה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, את הציטוטים שמוינו על ידי אריק אופיר מתוך ההקלטות שלו ושל אבי יפה. בנוסף צורפו שרבוטים מאולתרים שצוירו תוך כדי השיחות הציטוטים הועברו תוך שמירה על השפה והניסוח שבו נאמרו כדי שיבטאו באופן האותנטי ביותר את המסר של חיילי הגדוד, ויספרו את סיפורם.

הקובייה התקבלה בהתרגשות גדולה על ידי הלוחמים ובני המשפחות. רבים מהם הציבו אותה במקום מרכזי בביתם. בשלב זה עלתה המחשבה של הקמת אתר הנצחה בנוף הפתוח באמצעותו יועבר סיפורו של גדוד 68 אל המרחב הציבורי. המיקום הראוי היה ברור לאריק אופיר. זה היה המדרון שבקצה יער השלום הנטוע במדרון הר העצה הרעה המשקיף אל מקום המקדש בהר הבית

תכנון השטח שבוצע בהתנדבות על ידי משרדו של אדריכל הגנים והנוף ליפא יהלום, כלל כרסום המדרון ויצירת רחבה עליה בנה אריק מסלעה כקיר תומך ושביל מחלוקי נחל שהביא מאחד הנחלים שחוצים את מעלה אדומים. האנדרטה התבססה על שש קוביות שבכל אחת מהן הוצגה אחת מפאות הקובייה האישית שהוענקה לכל לוחמי הגדוד. על הקובייה השישית נצרבו שמות 73 הנופלים

:תיאר אריק אופיר

את האתר בחרתי להציב במקום שהוצב בגלל מראה הנוף שנשקף ממנו. את האובייקט החלטתי להציב בכיוון מזרח כדי שלא להעמידו מול המראה המרהיב של העיר העתיקה. הנוף שנשקף ממזרח הוא הכפר ג'בל מוכאבר. המבנה הקובייתי של האתר בא להתמזג עם מראה הבתים שברקע כדי שלא תיווצר זרות בינו לבין סביבתו. את הקוביות הצבתי בזוויות שונות כאילו נפלו מלמעלה ונתקעו כך במקרה מה שמסמל במידה מסוימת אירוע טראומאטי מצד אחד וגם מבדל את מבנה האתר מבתי הכפר

הקמת האנדרטה הייתה כרוכה בהתגברות על קשיים ביורוקראטיים, גיוס משאבים, ואילוצים טכניים רבים אך משעה שנפתרו כל הבעיות התגייסו מספר לוחמים מהגדוד למבצע ותרמו, איש בתחום מומחיותו ויכולותיו לעזרתו של אריק, אתר ההנצחה הפך להיות מקום התכנסות והתייחדות

מאז הוקם, פוקדים את האתר מבקרים רבים ובהם מטיילים הפוסעים בשבילי יער השלום ולוחמים וותיקים הבאים לבדם או עם חברים ובני משפחה כדי להתייחד עם הזיכרונות. מדי שנה מתקיים באתר טקס בבוקר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

קודם לכן גיבש ג'ורג' מוסה סופית את הרושם שאנדרטאות המלחמה בישראל משדרות הרבה יותר שלום מאשר בכל מקום אחר שהוא מכיר. זה קרה באתר מיוחד במינו השוכן ביער השלום, המנציח את חללי גדוד 68 שנפלו במלחמת יום הכיפורים. האנדרטה בעיצובו של אריק אופיר, בנויה קוביות קוביות, מאין מכשולים אנטי טנקים, וחרוטים עליה רישומים, בכתב יד, שכמו נעשו בשעת הקרב עצמו. באחת הכתבות החרוטות באנדרטה נאמר: "ינעל דינאק כל המלחמה הזו מי המציא אותה" מוסה אמר שמימיו לא ראה כתובת כזו בארץ אחרת

הארץ

כמה מבין המעצבים המציגים בתערוכה הם אכן טובים מאד, והם הכוכבים האמיתיים של עיצוב חפצי היודאיקה בארץ. אריה אופיר למשל, אינו טורח לחדש חידושים אך מצליח לרענן את מילון הצורות שלו ולהוסיף מדי פעם הגדרות משמחות בנושא הפמוטים והחנוכיות, וכן מנצל של טכנולוגיות ייחודיות, לעומתו מוכרים למי שעוקב אחר הנעשה בנושא, הניסיונות הנואשים של כמה מעצבים לחזור על הצלחות קודמות שלהם בשינויים קלים ובהתחכמויות

פרס יסלזון לעיצוב יודאיקה בת-זמננו

הוענק בשנה לשניים: לאריה אופיר, שניהל בעבר את המחלקה לצורפות ב"בצלאל", על עבודת חיים בעיצוב תשמישי קדושה

"במרוצת השנים יצר חפצים שיש בהם פריצת דרך בעיצוב יודאיקה, תוך שימוש בחומרים לא מקובלים והוספת צבע לעבודותיו (...) בשנים האחרונות ראויים לציון ניסיונותיו להגיע למוצרים תעשייתיים" – דברי השופטים: איריס פישוף, איזיקה גאון, סילביה הרשקוביץ, אסתל פינק, ומשה צברי